דנה, הופנתה לטיפול כשהייתה בת עשר, כשאחד הסימפטומים עמם הגיעה היה השמנה.

הרעב והבולמוסים נכנסו גם לחדר הטיפול. לדוגמה, כשהייתה נתקפת בבולמוס של דיבור ומלל או ברעב לחומרי האמנות, ובצורך "לבלוע" כמה שיותר חומרים.

עם הזמן היה אפשר להבחין שישנו חסר ורעב רגשי עימו דנה מתמודדת, שמתבטא בין היתר בהשמנה. בטיפול באמנות, בעבודה עם חומרי האמנות, ניתן היה בהדרגה לסייע לה לחוש שהיא מתמלאת בדרכים אחרות בהן- קשר,משחקיות, נהנית מעצמה, כך ניתן היה לראות כיצד גם בחדר הטיפול ה"בולמוסים" פחתו וגם מחוצה לו.

דנה החלה לחוש טוב יותר עם עצמה, לאהוב את "מה שיוצא לה" ואת עצמה, ולחוש מסופקת. בשלב הזה ההשמנה הפריעה לדנה והיא החלה להביא את זה לפגישות גם באופן גלוי ופתוח.

במקביל העבודה עם הוריה סייעה ותמכה בתהליך הטיפולי: איתם עבדתי על אופן ההתייחסות לאכילה שלה ועל ההזנה הרגשית שהייתה חסרה לדנה, וכשזו הפכה למותאמת יותר עבורה, היא החלה לחוש אהובה יותר וכך גם בעלת ערך. בנוסף, כשדנה התחילה להביא את נושא ההשמנה באופן פתוח, חשבנו יחד איך יהיה נכון להתייחס באופן רגיש, ובהמשך הייתה התערבות תזונתית, שבה בנו לדנה תפריט, כשדנה בעצמה שמחה ורצתה ללכת אליה.